באך התגלה מחדש: איך נשכח, איך חזר, והאגדה על נייר הקצבים

היום באך נמצא בכל מקום: בשיעורי פסנתר, באולמות קונצרטים ובסרטים. אבל עשרות שנים אחרי מותו ב-1750, רוב חובבי המוזיקה בקושי הכירו את השם שלו. איך באך התגלה מחדש הוא אחד הסיפורים הגדולים במוזיקה, ומגיעה איתו אגדה על קצב.

מיושן בן לילה

עד שבאך מת, הסגנון שלו של קונטרפונקט מורכב כבר נשמע מיושן. הקהל רצה מוזיקה קלילה ופשוטה יותר, כמו זו שכתבו הבנים שלו. הרבה מהמוזיקה שלו לא הודפסה אף פעם. כתבי היד חולקו בין בני המשפחה והתלמידים, ורבים אבדו. מתוך כשלוש מאות הקנטטות הכנסייתיות שלפי ההערכה כתב, שרדו כמאתיים.

מוזיקאים שמרו עליו בחיים

באך אף פעם לא נעלם לגמרי. נגני מקלדת העתיקו את המוזיקה שלו ביד ולמדו אותה. מוצרט עיבד כמה מהפוגות שלו, ובטהובן הצעיר עשה לעצמו שם בנגינת הפסנתר המושווה. באך היה מלחין של מוזיקאים, עוד לא של הקהל.

מנדלסון, 1829

הכול השתנה כשפליקס מנדלסון, בן עשרים, ניצח על הפסיון כפי מתי בברלין ב-1829, בערך מאה שנה אחרי הביצוע הראשון שלו. כמה שנים קודם הוא קיבל עותק של הפרטיטורה מסבתו במתנה. הקונצרט היה סנסציה, והתחיל תחייה של באך בכל אירופה. ב-1850 נוסדה אגודה שמטרתה להוציא לאור את כל מה שבאך כתב.

האגדה על נייר הקצבים

סיפור אהוב מספר שמנדלסון, או מישהו מהחוג שלו, מצא תווים של באך שעטפו בשר או דגים שנקנו בחנות, ועקב אחריהם עד ערימה של כתבי יד ישנים. זה סיפור נפלא, ודפי תווים ישנים באמת שימשו אז כנייר עטיפה, אבל אין לו שום הוכחה. ההיסטוריה האמיתית פחות דרמטית: פרטיטורה מועתקת, מנצח צעיר ועיר שהיתה מוכנה להקשיב.

לקרוא באך היום

המוזיקה של באך מושלמת לתרגול קריאה: משפטים שכמעט לא חוזרים, שניים או שלושה קולות ברורים, ודפוסים שמאמנים את שתי הידיים. הרבה מהיצירות שלו מלאות דיאזים ובמולים, וזה הופך אותן לאיטיות לקריאה בהתחלה. בתווי iCanPiano כל קליד שחור נראה בתו, כך שאינוונציה של באך נפתחת הרבה יותר מוקדם.

• פה דיאז: החצי הימני שחור. מנגנים את הקליד השחור מימין לפה.
• סי במול: החצי השמאלי שחור. מנגנים את הקליד השחור משמאל לסי.
• סי בקר: בלי סימן בקר. תו שכולו שחור או כולו לבן מנוגן על קליד לבן.

כל המאמרים